פסק-דין בתיק ע"א 8119/06

השופט ח' מלצר:

1.             לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' קרת-מאיר), שבגדרו נדחה ערעורה של חברת יבולי גליל בע"מ (להלן: המערערת), על החלטת אגף המכס והמע"מ פתח תקווה (להלן: המשיב 1) שלא לקבל השגה שהגישה על שומת מס ערך מוסף שהוצאה לה.

2.             השאלה המתעוררת בערעור זה נוגעת לחבותה של המערערת בתשלום מע"מ בגין כספים שקיבלה מהמשיבה 2, פרי מבח"ר חברה לאריזה וקירור בע"מ (להלן: המשיבה 2), בעקבות הליכים משפטיים שהתנהלו בינה לבין המשיבה 2, אשר הוכרעו בפסק בוררות, שעבר הליכי אישור בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בגדרם עודכן ואושר. שאלת החבות ב-מע"מ נגזרת, בהקשר שלפנינו, מאופן הסיווג של הכספים שקיבלה המערערת - מהמשיבה 2. ככל שיש לראות בכספים אלו משום תמורה במסגרת "עסקה" (כהגדרתה בחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ)), הרי שיש לחייב את המערערת ב-מע"מ בגינם. מנגד, ככל שיש לסווג את הכספים הנ"ל בכל דרך אחרת, שאיננה מהווה "עסקה", כמשמעה בחוק מע"מ, הרי שאין לדרוש מהמערערת לשלם מע"מ בגינם. שאלה זו תוכרע, בין היתר, על בסיס הפרשנות הראויה שיש להקנות למונח: "עסקה" (לרבות "עסקת אקראי") בהקשר לחוק מע"מ.

           אביא להלן את הנתונים הצריכים להכרעה בפרשה מורכבת זו, שעוד הסתבכה ברבות השנים.

רקע עובדתי והליכים קודמים

3.             המערערת, חברה העוסקת בהפעלת בתי קירור ואריזה, התקשרה בתאריך 5.7.1995 בהסכם שכירות עם המשיבה 2 (שהיתה באותה עת בכינוס נכסים - אחר מזה שבמסגרתו הוסכם על פנייה להליך הבוררות מושא התיק שלפנינו, הכל כפי שיפורט להלן) ועם חברה נוספת (חברת מבואות החרמון - החברה לפיתוח מושבי גליל עליון בע"מ), שהיתה בעלת השליטה במשיבה 2 (להלן ביחד: המשכירות). בין הצדדים להסכם השכירות (להלן גם: ההסכם) הוסכם כי המערערת תשכור בית אריזה ובית קירור (הממוקמים בצומת כח, מצידו המערבי של כביש ראש פינה - קרית שמונה), שהוחזקו בחכירה לדורות של המשיבה 2 - לתקופה של חמש שנים, מתאריך 15.7.95 ועד לתאריך 15.7.2000. ההשכרה נועדה לאפשר למערערת להפעיל במקום עסק של קירור ואריזת פרי, ואף הוסכם כי למערערת תינתן זכות שימוש בלעדית בציוד המצוי בנכס (להלן: תקופת השכירות המקורית). המערערת התחייבה לשלם בגין תקופת השכירות המקורית סך של 2,200,000 ש"ח, וזאת באמצעות פירעון חובה של המשיבה 2 לבנק המזרחי המאוחד (שיזם את כינוס הנכסים הראשוני על נכסי המשיבה 2) ותשלום לנושים נוספים, וכן באמצעות השמשה של אחד מאגפי הקירור בנכס (להלן: אגף קירור ב'), שהיה בשעתו מושבת. עוד נקבע בהסכם כי לרשות המערערת תעמוד אפשרות להאריך את תקופת השכירות בהארכה אחת שאורכה עד 59 חודשים (דהיינו עד לתאריך 15.6.2004), לפי חישוב תמורה של 440,000 ש"ח לשנת שכירות, וזאת באם תכסה חובות נוספים של המשיבה 2 לנושים מסוימים, עליהם הוסכם (להלן: הסכם האופציה הרציפה). כן ניתנה למערערת האפשרות להאריך את תקופת השכירות - חלף ההארכה הרצופה, או כהשלמה לה - במספר הארכות נוספות, בנות שנה כל אחת, בתעריף דומה (440,000 ש"ח לשנה), ובסך הכל עד ל-59 חודשים נוספים, באם תשלם למשכירות תשלומים נוספים, מעבר לתמורה עליה הוסכם בעד תקופת השכירות המקורית (להלן: הסכם האופציה המדורגת). כן נקבע כי אחד התנאים לכניסת האופציה המדורגת לתוקף הוא שהסכומים הנוספים שישולמו על-ידי המערערת, מעבר למחויבויותיה לצורך כיסוי תקופת השכירות המקורית, יעלו על סך של מליון ש"ח. לשם הבטחת התחייבויותיה של המשיבה 2 במסגרת הסכם השכירות (לרבות התחייבויותיה לעניין תקופות הסכמי האופציה) ו"למניעת כל מכשול אשר יווצר במימוש הסכם השכירות ואשר ימנע את העברת זכויות השכירות וההפעלה של הנכס והעסק לידי המערערת" - נרשמה לטובת המערערת אגרת חוב מוגבלת, עד לסכום של שני מיליון דולר, על כל נכסי המשיבה (ראו: סעיף 7(א) להסכם).

           זה המקום לציין כי ניסוחיו של הסכם השכירות אינם בהירים ופרשנותו מעוררת קשיים.

4.             זמן קצר לאחר חתימת הסכם השכירות ביקשו שניים מבעלי המניות בחברת האם של המשיבה 2 (המושבים: דישון וקדש נפתלי) לבטל את הסכם השכירות, ועתרו לסעד זה בבית המשפט המחוזי בנצרת (ה"פ 481/95). בהמשך ההליך בבית המשפט המחוזי בנצרת - ניתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה בין כל הצדדים להליך, שקבע כי הסכם השכירות יראה כבטל, ככל שהמבקשים בהמרצת הפתיחה ישלמו למערערת את הוצאותיה והשקעותיה בתקופה שלאחר תחילת השכירות - עד למועד שנקבע. לצורך קביעת ההוצאות וההשקעות הנ"ל מינה בית המשפט המחוזי בנצרת את רו"ח אילן קמיל, והאחרון הגיש לבית המשפט דו"ח שפירט את הוצאות המערערת והשקעותיה בתקופה שבין ה-5.7.1995 ל-31.7.1996, מועד הגשת הדו"ח (להלן: דו"ח קמיל). המבקשים בהמרצת הפתיחה לא שילמו את הסכומים שנקבעו בדו"ח קמיל, ולפיכך בסופו של יום המרצת הפתיחה נדחתה, והשכירות נמשכה.

5.             בחודש מרץ של שנת 1999 הוגשה על-ידי המערערת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה למימוש אגרת החוב שנרשמה לטובתה (ה"פ 1517/95). במסגרת ההליכים הללו מונה עורך הדין גילדר ככונס נכסים על נכסי המשיבה 2 (להלן: כונס הנכסים, או הכונס). בחודש ינואר של שנת 2000 המערערת הגישה לכונס בקשה לאישור תביעת חוב בסכום שנטען על ידה, והכונס קבע כי חובה של המשיבה 2 למערערת עולה על 19 מליון ש"ח. המשיבה 2 כפרה באישור הוכחת החוב הנ"ל והגישה לבית המשפט בקשה לביטול כינוס הנכסים ולביטול מינויו של הכונס. במהלך הדיון בבקשה האמורה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המחלוקת אודות החוב הנטען - תובא להכרעה בפני בורר, שימונה על-ידי בית המשפט. בית המשפט מינה לצורך זה את השופט (בדימ') ש' ברנר.

           להשלמת התמונה יצוין כי הסכם השכירות קויים בסופו של דבר רק ביחס לתקופת השכירות המקורית (עד לתאריך 15.7.20000), וכי תקופות האופציה שנקבעו בו מעולם לא מומשו על פי הסכם השכירות. כאן מתחייב דיוק מסוים, שכן מתאריך 16.7.2000 ועד לתאריך 20.6.2002 החזיקה המערערת בנכס תוך תשלום דמי שכירות לכונס, וזאת בהתאם להחלטת בית המשפט שהתיר לה, בהחלטת ביניים, לעשות כן - עד לפסיקת הבורר במחלוקת.

6.             במסגרת הליך הבוררות, שהתנהל בפני כב' השופט (בדימ') ש' ברנר, המערערת תבעה את רכיבי החוב הבאים (הערה: הסכומים שינקבו להלן משוערכים על פי האמור בנימוקי המשיב 1, אגב דחיית ההשגה של המערערת על שומת מע"מ שהוצאה לה (להלן: נימוקי דחיית ההשגה)):

(א)           חוב פסוק על פי פסק-דין של בית משפט השלום בצפת מתאריך 11.11.98 ב-ת.א 1997/96, אותו שילמה המערערת עבור המשיבה 2 - בסך של 96,146 ש"ח.

(ב)           הסכומים שנקבעו בדו"ח קמיל בגין השקעות והוצאות שביצעה המערערת עד למועד הדו"ח - בסך של 5,850,706 ש"ח.

(ג)            התשלום ששילמה המערערת, בנובמבר 1995, בגין שכר-טרחה (והחזר הוצאות) לעו"ד עניא, כונס הנכסים מטעם בנק המזרחי - בכינוס הנכסים שהתקיים על המשיבה 2 בשעת חתימת הסכם השכירות, וזאת על מנת להביא לסיום כינוס נכסים זה, אותו יזם כאמור בנק המזרחי.

(ד)           השקעותיה של המערערת בנכס - מסוף התקופה שבה עסק דו"ח קמיל ועד תאריך 31.12.99 (להלן: התקופה השניה) בסך של 3,790,891 ש"ח.

(ה)           פיצויים מוסכמים בסך של 418,130 ש"ח לפי סעיף 7(ב) להסכם השכירות, שנוסח כדלקמן:

"ב. מוסכם כי אם תהיה מניעה חוקית כלשהיא אשר תמנע מהשוכר להמשיך ולעשות שימוש בנכס ו/או בציוד במהלך תקופת השכירות ו/או תקופות האופציה ו/או אחת מחמש תקופות האופציה הנוספות. כי אז יעמוד מלוא התשלום אשר שולם ע"י השוכר בגין התקופה שמיום היווצרות המניעה ועד ליום תקופת השכירות לפרעון מיידי ולסכום זה יתווסף פיצוי מוסכם ומוערך מראש בשיעור של 50% מאותו הסכום, והחברות יהיו חייבות לפרוע את הסכום הכולל תוך שבעה ימים מאותו יום, שאם לא כן, יהיה רשאי השוכר להגיש בקשה לאכיפת אגרת החוב והוא יהיה רשאי לגבות את מלוא הסכום הנ"ל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כמפורט באגרת החוב."

           בכתב התביעה ובסיכומיה בפני הבורר טענה המערערת כי הסכם השכירות הטיל עליה חובה מפורשת להשקיע את הסכומים שפורטו לעיל על מנת להביא את הנכס למצב של תפקוד סביר, וזאת בהתחשב במטרתו של ההסכם: להעמיד לרשות המערערת נכס שבאמצעותו תוכל להפעיל עסק רווחי. לחלופין טענה המערערת כי למצער יש לקרוא לתוך הסכם השכירות הסכמה "מכללא" של המשכירות לאפשר למערערת להשקיע השקעות נוספות בנכס, הנחוצות לשם הבאתו למצב של נכס מניב. כטענה חלופית נוספת, נטען כי השבת הסכומים האמורים מתחייבת גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, נוכח העובדה שהנכס שחזר לרשות המשיבה 2 בתום תקופת השכירות המקורית חזר לחזקתה של המשיבה 2, כשהוא מושבח עקב ההשקעות שהשקיעה בו המערערת, והמשיבה 2 התעשרה כדי גובה ההשבחה, מבלי לשלם בעבור כך. המשיבה 2 כפרה בטענות המערערת וגרסה מאידך גיסא כי אסור היה על המערערת לבצע את ההשקעות הנוספות (מעבר להשמשה של אגף קירור ב') ולפיכך המערערת עשתה כן על סיכונה בלבד.

7.             בתום הליך הבוררות (שמסגרתו הוצאו, במהלך הדרך, פסק בוררות חלקי ופסק בוררות משלים - להלן ביחד: פסק הבוררות השלם) קבע הבורר את גובה חובה של המשיבה 2 למערערת בגין הרכיבים השונים. כפי שיובהר בהמשך, שני רכיבי החוב החשובים לענייננו (חיוב המע"מ) הינם: